נאום דרשה לחתונה תחת החופה של אליה ושירה , ארץ קדם, תשע"ד. / ראובן הכהן אוריה

 

ב"ה      דרשת החתונה של אליה ושירה  ה' אלול תשע"ד – ארץ קדם עגו'ר / ראובן הכהן אוריה

אליה ושירה. אקריא את שירי לכם.

א. ויש רגע בימי חלדו של אדם וארובות השמים נפתחים עליו וליבו נפתח ונרחב כמלוא עולם ואור גדול גוהר ובוהק בו והוא הומה וסוער רועש וגועש על כל בדל יציר גוף וצורה .

ב.  ויש רגע בימי חלדו של אדם והוא ניצב עדי שערי שמים וטוהר תכלת שחק –עד ניבט אליו מעיני אהובתו הנשקפת למולו ומבקש הוא לגמוע אופקי אינסוף,  מצלם דמות תבניתו.

ג.  והוא נרעד  ורוגש ונחבט מפרפורי נשמתו הצווחת אי וואי ולוואי אלוקי   אין  העולם כולו כדאי כיום זה שבו ניתנה הכלה הבאה אל ביתו. והוא רוקד כל הדרך לצלילי הקריאה מתוכו: הביתה!

ד. ובמסתרים תבכה ותשיש נפשו ההומייה אי שעת הרת עולם, שכל התלאות הדומעות מימי חלדו נקווים לתוכה. אי עולם  שככה לו המדמה צורה ליוצרה צלם לאלוקים, שכן  זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם .

 

אליה בני יקירי ושירה  חביבתי פרשת השבוע שלנו הנה: "כי תצא". ועתה אכן אתם

  יוצאים.  עתה אנחנו נפרדים,  לקיים מה שנאמר "על כן יעזב איש את אביו  ואת אמו"     פלא! את העזיבה הזו שלכם אנחנו חוגגים.  נכון, יש צד שני למטבע – "ודבק באשתו". אתם עוזבים   לשם התדבקות.   להידבקות זה בזו עליכם לעזוב את בית הוריכם. הביטו אל שעת הרת עולם זו שבו כל העיניים נשואות אליכם. מכוונים לרגע הקידוש והברית, אל הרגע האינטימי והמיוחד הזה  המבקש שנלכוד אותו, שנשהה בו. כולנו מייחלים לרגע ברית החיתוך מחבל הטבור של משפחות המוצא שהוא גם רגע ההפצעה, ההתדבקות והשחרור לחיים חדשים של משפחת היעד והייחד.

בליווי הרוגש הזה שלנו ההורים אתכם, אל החופה צעדנו יחד עימכם את כברת הדרך מגן הילדים, מ"חמש שנים עבדו על דן" אל חופתכם כאן בגן עדן מקדם.  בכל צעד שעשינו,  אספנו את כל המעשים, המילים והאותות שנתנו אנו ושנתן הזמן בכם עד כאן. (  קשה לי שלא לשיר את "זריחה שקיעה" מ"כנר על הגג" ":מילים  שלדון הרניק)

הזאת אותה ילדה קטנטונת? הזהו אותו ילדון שובב?

מתי הספקת ביתי לצמוח?  מתי הספקת בני לגדול?

זריחה שקיעה, זריחה שקיעה  יום רודף עוד יום וחולפים השנים.

אנו בכלל לא השתנינו.....  רק אתם גדלתם כל כך פתאום

 וכאן תחת החופה אנו משיבים אתכם אל רחמה של האנושות , אל גן עדן בארץ קדם על מנת שתתיילדו מחדש.  שתהיו 'זאת הפעם'  לבשר אחד.

 הפסוק אינו רק תיאור עובדת הרצף של הדורות – כך שאנו  שמחים על ההנצחה שלנו דרככם –  בילדי פירות אהבתכם . הפסוק הוא בעיקר פסוק תנאי. - היאך הדרך שתהיה אהבתכם "לבשר אחד"? ומהו התנאי לדבקות שיש בה אחדות ? הווה אומר "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו". עזיבה של כל מעכבי ההלימה הזוגית שרכשנו מקודם. עזיבה  של דפוסי החיים שכל אחד הורגל, הושגר ונתקבע בו, הכרחית ליצירה החדשה - ליצירת האדם – שתיצרו הפעם 'זכר ונקבה בראם'.  בשר  אחד ולב אחד משני חלקי הפאזל. זו גם הסיבה לשבירה של הכוס, כי אין אהבה שלימה  אם לא תיבנה מלב שבור, מהשברים – של האינדיבידואליות המתבצרת ומכונסת בתוך עצמה. פרשת 'כי תצא' עוסקת רבות בבניין המשפחה מחד, ובשבריה של זו שלא ידעה את סוד ההלימה, מאידך.

ואני יודע להעיד עד כמה הנכם מכילים זה את זו ומוכללים זו בזה. כמעט שנדמים לעצם אחד. 

אליה ושירה ימי אלול אלו הם ימי הרחמים והסליחות. והם אף ימי אני לדודי ודודי לי. אליה לשירה ושירה לאליה. חתונתכם בימים אלו שלאחר מלחמת בין המצרים, לאחר ימי אבדן ושכול, לבד שהיא תרועת חיים ונצחונם  יש בביתכם ובחומתכם אף 'יד ושם' מנציחה לכל הנופלים  כבניה שראל , הדר גולדין ואחרים ז"ל שלא זכו לממש את אהבתם ולבנות את בית ישראל. במעמד זה נתמלא רחמים ונחמות על המשפחות והבתים, שחופת השמיים והחיים שפרשו בניהם עלינו זיכונו להעמיד כאן חופתכם לאהבה, אחווה, שלום ורעות. כמה משמעותית הפעם, הברכה משבע הברכות  "שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה במהרה " – שנשענת אף על הפטרתכם השבוע, משבע הנחמות   "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי " (ישעיה נד, א). עקרה היא ירושלים  החרבה המחכה לקיבוץ בניה.  ועקרה היא הכלה  לנישואיה. ובחופה שהיא משבר הלידה בוודאי  תשוש ותשמח בצאצאיה . אבל יש עוד  "רני עקרה לא ילדה "-המשפחות שלא זכו להיבנות מילדיהן, הכלות שנותרו עקרות מבעליהן, אז הנה, שמחה ציון בבניה המתקבצים לכאן, מתקבצים ומתיילדים  מרחם אהבתכם . ולכן "משמח ציון בבניה". שמחתנו הפרטית אינה יכולה שתשכיח את מצב החסר הכללי ומבלי שתשאף לשמחה העתידית, הכללית והלאומית. "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" הנה הסיבה לשבירת הכוס.
הזוהר קובע כי בשעה זו לא רק הזיכרונות אלא כל נשמות הדורות שהיוו את רצף השירשור  עד אליכם,  באים ומתכנסים תחת החופה . ברור, כיצד אפשר אחרת הם גרמו לכך. יתירה מכך, גם הדורות העתידים באים. כל ילדיכם וצאצאיכם  שברגע זה הנכם בוחרים ואחראים להופעתם בעולם, גם הם כאן בכלל העיניים הצופות בכם. גם סבא שלום מנדלוביץ ז"ל של שירה  וגם סבא בנימין ביאלה ז"ל של אליה ניצבים מימינכם ומשמאלכם  כמלאכים . מיכאל וגבריאל.

עוד פסוק מהפרשה שלנו ודי: כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו). הציווי שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך.  והשכר : למען יטב לך והארכת ימים . כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו" (כז, ח), ודורש הזוהר : "ואין ציפור אלא שכינה, שהיא מגורשת ממקומה.", וקן ציפור הוא –'היכל המשיח'. הבית המכנס ומסיים את הנדודים שלכם, הנו טפיחה למשיח לצאת מקינו.

משפ' מנדלוביץ היקרה,  נקרוא נקרו האפרוחים בדרך ובשכונה – ואנו היינו רובצים עדיין , הגוזלים הללו עכשיו עוזבים את הקן פורשים כנפיים וחופה ובכך...גם  משלחים את ההורים לאריכות ימים. זהו כיבוד ההורים וזה כבודם המבטיח אף הוא אריכות ימים.   איתמר ומיכל,  לכבוד לנו שנקרו ונפגשו דרכינו  במסע הנצח שהנהר האלוקי בחר בנו לעבור דרכו. בע"ה ובעזרת שירה ואליה  נהייה לאלפי רבבה .

כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו כף. מזל טוב.