זהרורים ביאור לזוהר פרשת לך לך דף עז ע"ב ואילך- תשע"ז/ סוד בחירת אברהם / ראובן הכהן אוריה

זהרורים- ביאור לזוהר פרשת 'לך לך'- דף עז ע"ב- תשעז/ ראובן הכהן אוריה 

סוד בחירתו של אברהם להיותו אבי האומה היהודית

ּבְשַׁעֲתָא דְּנַפְקוּ מַה כְּתִיב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. דִּרְעוּתָא דִלְהוֹן הֲוָה לְמֵיהַךְ תַּמָּן. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא כָּל מַאן דְּאִתְעַר לְאִתְדַּכָּאָה מְסַיְיעִין לֵיהּ. תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא דְּכֵיוָן דִּכְתִיב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, וְעַד דְּאִיהוּ אִתְעַר בְּקַדְמִיתָא לָא כְּתִיב לֶךְ לְךָ. וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מַה כָּתוּב? לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. שֶׁרְצוֹנָם הָיָה לָלֶכֶת לְשָׁם. מִכָּאן לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְהִטַּהֵר, מְסַיְּעִים אוֹתוֹ. בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּתוּב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, מִיָּד - וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךְ. וְעַד שֶׁהוּא הִתְעוֹרֵר בַּתְּחִלָּה, לֹא כָתוּב לֶךְ לְךְ.

הזוהר מבקש להבין את סוד בחירתו של אברהם אבינו. על שום מה נבחר אברהם? על שום נגלה אליו הקב"ה? ולמה ההתגלות הראשונה נושאת אופי שכזה- "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך וכו".

שאלה נוספת שהזוהר מתמודד עמה הוא סתירת המקורות. אם הקב"ה פונה אל אברהם ואומר לו לך לך מארצך וממולדתך משמע שהפניה אליו היא כשהוא נמצא באור כשדים. לעומת זאת אנו יודעים מסוף פרשת נוח כי אברהם נמצא כבר בחרן. כיצד הדברים מתיישבים?

 התשובה הראשונה היא אברהם זוכה להתגלות מפני שעזב מכבר את ארצו ויצא ממנה ללכת אל ארץ כנען. זו הסיבה שאלוקים מתגלה אליו ב"לך לך" וב"אל הארץ אשר אראך". עזיבת אברהם את ארצו ורצונו להגיע אל ארץ כנען- היא סיבת בחירתו, היא עושה אותו מועמד מתאים לתפקיד שאלוקים מייעד לו בארץ ישראל. ה"אתערותא דלתתא" אינה רק התחלה שיוצרת מוטיבציה ומבטאת נכונות כך שהיא נענית בעזר ובסיוע עליון להוציא לפועל את הפרוייקט החלוצי. אתערותא דלתתא יוצר את הכלי המכיל לאור שמוקרן כלפיו. האור המוקרן זוכה לעיצוב ול"לבוש" המותאם לכלי שנוצר. בעצם ברצון של אברהם להגיע לארץ כנען ובהבנה של משמעות המגורים בארץ זו יצר הוא את הכלי לאופי ההתגלות  האלוקית כלפיו. כאילו אמרנו הסיבה שבחר אלוקי ישראל בארץ ישראל כמקום משכנו של אברהם הוא בשל העובדה שאברהם היוזם הציע אותה תחילה כמקום עבודתו הדתית.

"דְּכֵיוָן דִּכְתִיב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, וְעַד דְּאִיהוּ אִתְעַר בְּקַדְמִיתָא לָא כְּתִיב לֶךְ לְךָ. וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ מַה כָּתוּב? לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. שֶׁרְצוֹנָם הָיָה לָלֶכֶת לְשָׁם. מִכָּאן לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְהִטַּהֵר, מְסַיְּעִים אוֹתוֹ. בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּתוּב לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, מִיָּד - וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךְ. וְעַד שֶׁהוּא הִתְעוֹרֵר בַּתְּחִלָּה, לֹא כָתוּב לֶךְ לְךְ."

לא צדקותו של אברהם עמדה לו בכך. ולא שאר עלילות הגבורה שלו.  רק התעוררותו לכך, להליכה לארץ כנען. רעיון זה בא אף ליישב תמיהה של כפילות וסתירה בין סוף פרשת נוח לתחילת פרשת לך לך. כלומר רעיון הארץ עמד ביסוד הבחירה והוא זה שמכתיב מעתה את מערכת היחסים שבינו לבין הקב"ה והוא זה שמעצב את התרבות הדתית שיפתח אברהם בארץ. כמובן השאלה הגדולה כאן היא מפני מה עזב אברהם את אור כשדים? מפני מה עזבו אתו אבין ואחיו?

בביטוי 'הבא להיטהר מסייעין אותו' אנו נרמזים כי אברהם יוצא ממקומו ובא לכנען כדי להיטהר- כמהלך של עילוי וכהתפתחות רוחנית. משמע שצדקותו של אברהם באור כשדים הגיע לשלב שאין עליה ממנה, בשל העובדה הלוקלית גאוגרפית. המקום גורם. מקומו מעכבו. ואם כך נראה שההליכה לכנען- כסוג של מסע  עליה לרגל, של עילוי רוחני- בא כדי שבמקום הזה יזכה לפריצה ולהגבהה החסרה.

תָּא חֲזֵי, מִלָה דִלְעֵילָא לָא אִתְעַר עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא בְּקַדְמִיתָא עַל מַה דְּתִשְׁרֵי הַהִיא דִלְעֵילָא, וְרָזָא דְמִלָּה, נְהוֹרָא אוּכְמָא לָא אִתְאַחִיד בִּנְהוֹרָא חִוָּורָא עַד דְּאִיהִי אִתְעָרִית בְּקַדְמִיתָא, כֵּיוָן דְּאִיהִי אִתְעָרִית בְּקַדְמִיתָא, מִיָּד נְהוֹרָא חִוְורָא שַׁרְיָיא עֲלָהּ. בֹּא רְאֵה, הַדָּבָר שֶׁלְּמַעְלָה לֹא מִתְעוֹרֵר עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַטָּה בָּרִאשׁוֹנָה עַל מַה שֶּׁיִּשְׁרֶה עָלָיו אוֹתוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְסוֹד הַדָּבָר - הָאוֹר הַשָּׁחֹר אֵינוֹ נֶאֱחָז בָּאוֹר הַלָּבָן עַד שֶׁהִיא מִתְעוֹרֶרֶת בָּרִאשׁוֹנָה. כֵּיוָן שֶׁהִיא מִתְעוֹרֶרֶת בָּרִאשׁוֹנָה, מִיָּד שׁוֹרֶה עָלֶיהָ הָאוֹר הַלָּבָן.

הזוהר מרחיב עיקרון זה אל מערכת הספירות העליונות. המציאות הארצית מפעילה את המציאות העליונה. מעשיו של אדם הנם בעלי משקל מכריע בעיצוב היחס של האלוהות אליו. המערכת האלוקית בנויה בתבניתו ובהתאמה לפעולותיו בארץ. כיוון שעושה האדם צעד בכיוון מסויים , כמו למשל הרצון להגיע אל הארץ לשם שלב גדול יותר בהתפתחות ובעבודה הדתית, הרי שמוקדי העניין האלוקי פועלים בהתאמה. "האור השחור אינו נאחז באור הלבן עד שהוא מתעורר תחילה". האור הלבן המבטא תנועה של ירידה ממעלה מטה, שהיא ירידה והקרנה של ס' תפארת כביטוי לאלוקות אל האור השחור – כספירת מלכות, לא תתרחש אם לא יהיה רקע וכלי שחור, המחזיר אור. אם לא יתהווה כלי המלכות לקבל את אור התפארת. ס' המלכות מבטאת אף את ארץ ישראל. הליכת אברהם לארץ ישראל מבטא את התעוררות הארץ, הארציות החשוכה לקבל את האור של התפארת, או אז מתגלה אלוקים על אברהם ועל ארץ ישראל. כמובן אין להוציא מכך את רעיון הזיווג הזכרי נקבי- שבין התפארת הזכרית למלכות הנקבית. משום כך יש לראות באברהם כמי שיזם את רעיון האחדות בין הספירות ובין האלוקות לממשות.

וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פג) אֱלֹהִים אַל דָּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרָשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. בְּגִין דְּלָא יִתְפְּסַק נְהוֹרָא חִוָּורָא מֵעָלְמָא לְעָלְמִין. וְכֵן (ישעיה סב) הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם. בְּגִין לְאַתְעָרָא לְתַתָּא בְּמָּה דְיִשְׁרֵי אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא. וְכֵן כֵּיוָן דְּאִתְעַר בַּר נָשׁ אִתְעֲרוּתָא בְּקַדְמִיתָא כְּדֵין אִתְעַר אִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא. תָּא חֲזֵי, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים וְגו' מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם וְגו'. וְעַל זֶה כָּתוּב (שם פג) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּסֵק הָאוֹר הַלָּבָן מִן הָעוֹלָם לְעוֹלָמִים. וְכֵן (ישעיה סב) הַמַּזְכִּירִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם, כְּדֵי לְעוֹרֵר לְמַטָּה בְּמַה שֶּׁתִּשְׁרֶה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה. וְכֵן כֵּיוָן שֶׁמֵּעִיר אָדָם הִתְעוֹרְרוּת [טובה] בָּרִאשׁוֹנָה, אָז מִתְעוֹרֶרֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה. בֹּא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְגוֹ', מִיָּד - וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם וְגוֹ'.

כאן הזוהר מבקש לעודד אקטיביות ויצירה אנושית והוא מבטיח בכך את ההיענות השמימית. אם רוצים מאוד ופועלים בכך בנמרצות, ומכוונים ומייחלים שכך יתרחש – אזי מובטח האדם לסיוע ולעזר, להוציא מגמתו ותכניתו אל הפועל. "אלוהים אל דומי לך"- היא פניה לס' מלכות שלא תפסיק ממאמצי ה"חיזור" לאיחוד עם ס' מלכות. במקביל ובו זמנית היא פניה לבני אדם שלא יחדלו מניסיונותיהם לחולל הארמוניה בין האלוקות לעולם.

דף עח ע''א- וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֶךְ לְךָ, לְגַרְמָךְ לְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ, (לאתתקפא) לְאַתְקָנָא דַּרְגָּא דִילָךְ. לֶךְ לְךָ, לֵית אַנְתְּ (ס''א כדאי) לְמֵיקַם הָכָא בֵּין חַיָּיבִין אִלֵּין. וְרָזָא דְמִלָּה לֶךְ לְךָ (דף עח ע''א) דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ לְאַבְרָהָם רוּחָא דְחָכְמְתָא, וְהֲוָה יָדַע וּמְצָרֵף (צנורי) סִטְרֵי דְּיִישׁוּבֵי עָלְמָא, וְאִסְתַּכַּל בְּהוּ וְאַתְקַל בְּתִיקְלָא וְיָדַע חֵילִין דִּי מְמַנָּן עַל סִטְרֵי יִישׁוּבָא. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֶךְ לְךְ - לְעַצְמְךְ, לְתַקֵּן אֶת עַצְמְךְ, [להתחזק] לְתַקֵּן אֶת דַּרְגָּתְךְ. לֶךְ לְךְ - אֵינְךְ [ס''א כדאי] לַעֲמֹד כָּאן בֵּין הָרְשָׁעִים הַלָּלוּ. וְסוֹד הַדָּבָר - לֶךְ לְךְ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְאַבְרָהָם רוּחַ שֶׁל חָכְמָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ וּמְצָרֵף [צנורות] צִדְדֵי יִשּׁוּב הָעוֹלָם, וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְשָׁקַל בְּמִשְׁקָל וְיָדַע אֶת הַכֹּחוֹת הַמְמֻנִּים עַל צִדְדֵי הַיִּשּׁוּב.

הביטוי לך לך – הוא מיוחד כתשובת ה' למשאלתו של אברהם. זהו ביטוי המתייחס לשאיפת ההתעלות של אברהם. וכך משיב ה' לאברהם: אכן אברהם, אם תגיע אל הארץ ,תוכל לפרוץ את מחסומי הקידום שעיכבו בעדך באור כשדים ובחרן. "לך לך – לאתקנה דרגא דילך". אינך יכול לשהות עוד במקום שאנשיו מושחתים מוסרית ונתונים בידי כוחות וגורמים מוגבלים ומתעתעים. ההשחתה של בני הסהר הפורה היא בעיקרה השחת מינית, וזו הסיבה לעקרות אברהם ושרה. העיכוב בדרגות ההשגה ואף העיכוב בפריון הם בשל מעורבותו העמוקה של אברהם בחכמת האצטגנינות, היא האסטרולוגיה. הביטוי "לך לך"- אומר שאם תצא מהמקום הפיזי  ומאקלימו התרבותי ותלך אל השלב הבא בהתפתחותך,  אזי תרוויח לעצמך, אזי תיילד דבר חדש, יהיה לך בן. הגימטריה, של 'לך לך' = מאה. זה אומר שאם תקיים 'לך לך', אזי בגיל מאה, יהיה לך בן. בו בזמן משמעות "לך לך" היא שהקב"ה העניק לאברהם בביטוי זה חכמת הצירוף. חכמת הצירוף מכווין לנאמר בספר היצירה: פרק ו משנה ז': "כשבא אברהם אבינו ע"ה הביט וראה והבין וחקר וחקק וחצב ועלתה בידו הבריאה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן מיד נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבי וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית הלשון ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית המילה. וקשר עשרים ושתים אותיות התורה בלשונו וגילה לו את סודו משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה נהגן בשנים עשר מזלות": - לאברהם יש כלי הנקרא טיקלא באמצעותו הוא מודד ושוקל מקומות. יש לו ברומטר שבו הוא בודק בכל איזור את הכוחות הממונים והפועלים עליו.

'הטיקלא' – היא – אבניים, גלגל היוצר שעושה בעזרתו כלי חרס. וכסמל – בית דין של מטה... במשמעות הקונקרטית כגלגל יוצר,... היא משל על פעולתו של הקב"ה המנהיג את עולמו כרצונו, ובהתאם למעשי בני האדם. כשמעשיהם טובים הוא מסובב את 'טיקלא'  ימינה והעולם כולו בטוב, וָלא, מסבבו שמאלה והרע שולט – ר' מובאות -.– יר' יח –: כי הנה כחומר ביד היוצר. וככל הנראה גם על הפסוקים-ישעיה מ' יב: "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזניים". בנוסף לכך באה כאן לידי ביטוי גם המליצה הפילוסופית שהקב"ה מסבב בסיבות –....ואולי באופן מובהק יותר לקוח עניין הגלגל החוזר ומהפך מטוב לרע מס' יצירה ב ד: כב אותיות יסוד קבועות בתלי בגלגל ברל"א  שערים, חוזר הגלגל פנים ואחור, וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע ושמא הכיר בעל הזוהר מין משקל שיש בו גם יסוד של גלגל? אך הציור אינו מחוור. ושמא קישר הזוהר מילת אבניים עם אבני משקל – ת"א של  אבן ואבן – דב' כה יג = מתקל ומתקל - ? פעולת המאזניים קשורה גם לזיווג זכר ונקבה שמזווג הקב"ה קודם יצירת הוולד. כבר חז"ל מקשרים רעיון זה עם תה' סב י: במאזנים לעלות – וי"ר כט ח, פדר"א טז, יר' תענית א ח, בר' רבתי אלבק 95: שהקב"ה שוקל במאזניים ומזווגן; ובזוהר ב רנה א. ענין זיווג הנשמות קודם לידתן מפורש בזוהר גם פירוש סימבולי. הספירות האלוהיות לפני שנאצלו היו צריכות להשקל ב-מתקלא כדי שיהיו משגיחין אפין באפין, קודם היות מתקלא, מלכין קדמאין מיתו  - ב קעו ב; ראש סד"צ. ענין זה מתבאר באריכות באידרות. העולמות הקדמונים לא היו בזיווג -  אפין באפין – זכר ונקבה, וזאת היתה סיבת חורבנם. כך לכל מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל  - בר' לו לא-לט – לא הוזכרו אשה או בנים חוץ מהאחרון שבהם, ואכן הוא המסמל את עולם התיקון – למשל ג קלה ב; א"ר. נמצא שאותה מתקלא שנזכרה ב-ב רנה א בקשר לזיווג הנשמות - דתקלי במתקלא דכורין ונוקבין לאתנסבא דא עם דא – היא השוקלת גם את העולמות לפני אצילותם. בכך היא מזדהה גם עם  בוצינא דקרדינותא – ע"ע בוצינא  ס' 51 באריכות. מתקלא שוקלת גם זכויות וחובות של בני אדם .

שקילת המקומות היא לשם בחינת הכוחות הרוחניים השולטים בכל מקום. נראה שהשימוש שעשה אברהם בתיקלא הוא כמין מצפן המחפש את נקודת האמצע.

כַּד מָטָא לְגוֹ נְקוּדָה דְּאֶמְצָעִיתָא דְיִישׁוּבָא תָּקִיל בְּתִיקְלָא וְלָא הֲוָה סָלִיק בְּיָדֵיהּ. אַשְׁגַּח לְמִנְדַע חֵילָא דִי מְמַנָּא עֲלָהּ וְלָא יָכִיל לְאִתְדַּבְּקָא בִּרְעוּתֵיהּ, תָּקִיל כַּמָּה זִמְנִין וְחָמָא דְּהָא מִתַּמָּן אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא, אַשְׁגַּח וְצָרַף וְתָקַל לְמִנְדַע וְחָמָא דְּהָא חֵילָא עִלָּאָה דְּעֲלָהּ לֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא עָמִיק וְסָתִים וְלָאו אִיהוּ כְּגַוְונֵי דְּסִטְרֵי דַּרְגֵּי דְיִשּׁוּבָא. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְתוֹךְ נְקֻדַּת אֶמְצַע הַיִּשּׁוּב, שָׁקַל בְּמִשְׁקָל וְלֹא הָיָה עוֹלֶה בְיָדוֹ. הִתְבּוֹנֵן לָדַעַת אֶת הַכֹּחַ שֶׁמְּמֻנֶּה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִתְדַּבֵּק בִּרְצוֹנוֹ. שָׁקַל כַּמָּה פְעָמִים, וְרָאָה שֶׁהִנֵּה מִשָּׁם נִשְׁתַּל כָּל הָעוֹלָם. הִתְבּוֹנֵן וְצֵרַף וְשָׁקַל לָדַעַת, וְרָאָה שֶׁהִנֵּה הַכֹּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁעָלֶיהָ אֵין לוֹ שִׁעוּר, עָמֹק וְנִסְתָּר, וְאֵינוֹ כְּמוֹ הַצְּדָדִים שֶׁל דַּרְגוֹת הַיִּשּׁוּב.

או אז הגיע אברהם לנקודה שהגיבה אחרת. היא נקודה שאין בה התנגדות. שטח שלא יצר כוח נגדי. מקום ששאב הכל. בדיקותיו העלו שזהו המקום ממנו נברא והתפשט העולם. זהו המקור סיבת הסיבות שמעניק את הכוחות לעברים השונים. כאן הבין אברהם שזהו כוח בלתי נתפס השונה מכל מה שהכיר עד כה.

אַשְׁגַח וְתָקִיל וְיָדַע דְּהָא כְּמָּה דְּמֵהַהִיא נְקוּדָה אֶמְצָעִיתָא דְּיִשּׁוּבָא מִנֵּיהּ אִשְׁתִּיל כָּל עָלְמָא לְכָל סִטְרוֹי. הָכִי נָמֵי יָדַע דְּהָא חֵילָא דְּשָׁרֵי עֲלָהּ מִתַּמָּן נָפְקוּ כָּל שְׁאָר חֵילִין דִּמְמַנָן עַל כָּל סִטְרֵי עָלְמָא, וְכֻלְהוּ בֵּיהּ אֲחִידָן. כְּדֵין (בראשית יא) וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. הִתְבּוֹנֵן וְשָׁקַל וְיָדַע שֶׁהֲרֵי כְּמוֹ שֶׁמֵּהַנְּקֻדָּה הַהִיא אֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל הַיִּשּׁוּב, מִמֶּנָּה נִשְׁתַּל כָּל הָעוֹלָם לְכָל צְדָדָיו. כָּךְ גַּם יָדַע שֶׁהֲרֵי הַכֹּחַ שֶׁשּׁוֹרֶה עָלֶיהָ, מִשָּׁם יָצְאוּ כָּל שְׁאָר הַכֹּחוֹת הַמְמֻנִּים עַל כָּל צִדְדֵי הָעוֹלָם, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בּוֹ. אָז (בראשית יא) וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן.

ארץ השתייה היא המקום המעניק כוח לכל שאר הארצות שכן ממנה במעגל צנטרפתאלי התפשטו והורחבו הארצות. אנרגיית הקיום שלהן היית ועודנה מהמקור מנקודת הבריאה הראשונה מאבן השתיה.  ולכן על הארצות מחוצה לארץ יש ממונים- כוחות מתווכים, השגחת השרים והמזלות עליהם ועל השפע המורק עליהם ואילו על ארץ ישראל 'עיני אלוקיך בה'. ארץ ישראל נתונה למרות והנוכחות הישירה של האלוקים בעצמו. 'והנה ה' ניצב עליו'. אמונתו של אברהם היית אמונה מתווכת. במשמע הכיר את הכוחות הפועלים בעולם מבלי להתייצב ישירות מול מקורן. אמונתו הייתה אמצעית, מוגדרת על פי מופעי הכוחות בעולם. אפשר הייתה היסקית, אבל לא בלתי אמצעית. ארץ כנען בלעה את הגדרותיו. היא שללה כל זיהוי אפשרי אף שכל הכוחות הובילו אליה. אברהם הכיר כי מה שעולה מארץ ישראל אינו דומה לשום דבר אחר שהכיר. משום כך יצא אברהם מאור כשדים ללכת ארצה כנען.

עוֹד אַשְׁגַּח וְתָקִיל וְצָרִיף לְמֵיקַם עַל בְּרִירָא דְמִלָּה דְּהַהוּא אֲתַר וְלָא הֲוָה יָדַע וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלָהּ לְאִתְדַּבְּקָא, כֵּיוָן דְּחָמָא תּוּקְפָא דְּהַאי אֲתַר וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם עֲלֵיהּ מִיָּד וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. עוֹד, הִשְׁגִּיחַ וְשָׁקַל וְצֵרַף לַעֲמֹד עַל בֵּרוּר הַדָּבָר שֶׁל אוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ, וְלֹא יָכֹל לַעֲמֹד עָלֶיהָ לְהַשִּׂיג. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת כֹּחוֹ שֶׁל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא יָכֹל לַעֲמֹד עָלָיו, מִיָּד וַיָּבאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

היתקעותו של אברהם בחרן נובעת מאותה סיבה עצמה שהובילה ליציאתו מאור כשדים. אי הידיעה ואי מוגדרות הדבר החדש שפגש, תקעו אותו בדרך. לרגע היה נדמה לו כי אין למה לשאוף ואין באפשרות להגיע. אי מוגדרות הדבר עושה אותו לא כשיר כמושא אמונה וכיעד של דבקות: "ולא הוה ידע ולא יכיל למיקם עלה לאתדבקא". לכן תש כוחו ועצר בחרן כתחנת בדיקה ובירור: האם להמשיך הלאה.

מַאי טַעְמָא דְאַבְרָהָם. אֶלָּא דְּאִיהוּ הֲוָה יָדַע וְצָרִיף בְּכָל אִנּוּן שָׁלְטָנִין מְדַבְּרֵי עָלְמָא בְּכָל סִטְרוֹ דְיִשּׁוּבָא, וְהֲוָה תָּקִיל וְצָרִיף אִנּוּן דְּשָׁלְטִין בְּסִטְרֵי דְיִשּׁוּבָא מְדַבְּרֵי כֹּכְבַיָא וּמַזָּלֵיהוֹן, מַאן אִנּוּן תַּקִּיפִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְהֲוָה תָּקִיל כָּל יִשּׁוּבֵי דְעָלְמָא (ולא) וְהֲוָה סָלִיק בִּידוֹי. כַּד מָטָא לְהַאי אֲתַר חָמָא תַּקִּיפוּ דְּעֲמִיקִין וְלָא יָכִיל לְמֵיקַם בֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְעֲרוּתָא דִילֵיהּ וְתִיאוּבְתָּא דִילֵיהּ. מִיָּד אִתְגְּלִי עֲלֵיהּ וְאָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ. לְמִנְדַע לָךְ וּלְאַתְקָנָא גַּרְמָךְ. מָה הַטַּעַם שֶׁל אַבְרָהָם? אֶלָּא שֶׁהוּא הָיָה יוֹדֵעַ וּמְצָרֵף אֶת כָּל אוֹתָם הַשַּׁלִּיטִים מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם בְּכָל צִדְדֵי הַיִּשּׁוּב, וְהָיָה שׁוֹקֵל וּמְצָרֵף אוֹתָם הַשּׁוֹלְטִים בִּצִדְדֵי הַיִּשּׁוּב מַנְהִיגֵי הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת שֶׁלָּהֶם מִי הֵם הַחֲזָקִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ. וְהָיָה שׁוֹקֵל אֶת כָּל יִשּׁוּבֵי הָעוֹלָם [ולא] וְהָיָה עוֹלֶה בְיָדוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לַמָּקוֹם הַזֶּה רָאָה אֶת חֹזֶק הָעֳמָקִים וְלֹא יָכֹל לַעֲמֹד בּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הִתְעוֹרְרוּתוֹ וּתְשׁוּקָתוֹ, מִיָּד הִתְגַּלָּה עָלָיו וְאָמַר לוֹ לֶךְ לְךְ, לָדַעַת אוֹתְךְ וּלְתַקֵּן עַצְמְךְ.

יש שלב מוגדר ומוגבל ליכולת היוזמה וההשגה האנושית. המקום בו "נתקע" אברהם, מלמד גם על מגבלות התפיסה הרציונאלית שלו. האלוהות שהוא זיהה את הרושם הרחוק שלה, אינה יכולה להימדד בכלי ה'טיקלא' והמדידה הקודמים. פה נדרשת קפיצה. הקפיצה הזו נעשית בשעה שהוא מכיר במגבלות התבונה וההשגה האנושית. משעה שהוא מבין כי מושא החיפוש שלו נתון מעבר לתיאורים האנושיים המובנים והיחסיים. רק כשהוא מכיר בנבצרות זו, או אז ה"מורה מגיע". או אז מתגלה לו אלוקים. תשובת אלוקים היא: כי אכן כאן אינך מצליח להשיג, אבל בארץ ישראל יהיו לך הכלים לכך. שם תכיר עצמך טוב יותר מחד, ושם תוכל להעפיל אף לדרגת ההשגה שהנך מתקשה בה, מאידך. לכן, "לך לך".  "לך"- דע את עצמך! "לך"- תקן עצמך!  

מֵאַרְצְךָ, מֵהַהוּא סִטְרָא דְיִשּׁוּבָא דְּהֲוִית מִתְדַּבַּק בֵּיהּ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ, מֵהַהוּא חָכְמָה דְּאַתְּ מַשְׁגַּח וְתָקִיל תּוֹלְדָתָא דִילָךְ וְרִגְעָא וְשַׁעֲתָא וְזִמְנָא דְּאִתְיְילִידַת בֵּיהּ וּבְהַהוּא כּוֹכָבָא וּבְהַהוּא מַזָּלָא. וּמִבֵּית אָבִיךָ, דְּלָא תַשְׁגַּח בְּבֵיתָא דְּאֲבוּךְ. וְאִי אִית לָךְ שָׁרְשָׁא לְאַצְלָחָא בְּעָלְמָא מִבֵּיתָא דְּאֲבוּךְ, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ מֵחָכְמָה דָּא וּמֵאַשְׁגָּחוּתָא דָּא. מֵאַרְצְךָ - מֵאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁל הַיִּשּׁוּב שֶׁהָיִיתָ נִדְבָּק בּוֹ. וּמִמּוֹלַדְתְּךְ - מֵאוֹתָהּ הַחָכְמָה שֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן וְשׁוֹקֵל אֶת תּוֹלַדְתְּךְ וְהָרֶגַע וְהַשָּׁעָה וְהַזְּמַן שֶׁנּוֹלַדְתָּ בּוֹ, וּבְאוֹתוֹ הַכּוֹכָב וּבְאוֹתוֹ הַמַּזָּל. וּמִבֵּית אָבִיךְ - שֶׁלֹּא תַשְׁגִּיחַ בְּבֵית אָבִיךְ. וְאִם יֵשׁ לְךְ שֹׁרֶשׁ לְהַצְלִיחַ בָּעוֹלָם מִבֵּית אָבִיךְ, מִשּׁוּם כָּךְ לֶךְ לְךְ מֵהַחָכְמָה הַזּוֹ וּמֵהַהַשְׁגָּחָה הַזּוֹ

הביטוי "מארצך וממולדתך"- שנאמר לאברהם כשהוא בחרן- מתייחס לא רק לארץ הפיסית שגר בה ולמולדת הסביבתית בה נולד. ארצך מכווין אל חכמת העיסוק בכוחות הארצות השונים, ומולדתך – מחכמת התולדות – היא חכמת האסטרולוגיה. החוכמה הקובעת את חייו של האדם כתולדת מפת השמיים של הכוכבים והמזלות.  כחכמה שאברהם היה בקי בה. בכלל ההגבלה שחכמה זו הגבילה את אברהם יש לראות את עקרותו. עקרות המתפרשת על רקע המושג מ'בית אביך' – בית אביך מתייחס לכלל התורשה והמורשה העוברת מאב לבנו. הקונספט החמולתי. דרישה מפורשת להשתחררותו מהקיבעון האסטרולוגי והאמונה בו, היא בהבטחת ה' שקדמה לברית בין הבתרים "ויוצא אותו החוצה".

תָּא חֲזֵי, דְּהָכִי הוּא, דְּהָא נָפְקוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְהֲווּ בְּחָרָן, אַמַּאי יֵימָא לֵיהּ לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. אֶלָּא עִקְּרָא דְמִלְּתָא כְּמָה דְּאִתְּמָר. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אַרְאֶךָּ מַה דְּלָא יְכִילַת לְמֵיקַם עֲלֵיהּ וְלָא יְכִילַת לְמִנְדַע חֵילָא דְּהַהִיא אַרְעָא דְּאִיהוּ עָמִיק וְסָתִים:בֹּא רְאֵה שֶׁכָּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְהָיוּ בְחָרָן, לָמָּה יֹאמַר לוֹ לֶךְ לְךְ מֵאַרְצְךְ וּמִמּוֹלַדְתְּךְ? אֶלָּא עִקַּר הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אַרְאֶךָּ - מַה שֶּׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד עָלָיו, וְלֹא יָכֹלְתָּ לָדַעַת אֶת כֹּחַ הָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהוּא עָמֹק וְנִסְתָּר.

"אל הארץ אשר אראך", אינו מכווין אך להצבעה הפיזית, אל הממשות הקונקרטית של הארץ. אלא, משמעה של זו היא "אל הארץ" שבאמצעותה תראה את שראוי לך לראות במעלתך החדשה. "אל הארץ" אשר  היא תראה לך את דרגת האמונה החדשה. בארץ שבה 'תראה' את מה שלא נתפס ומתגלה בחו"ל, שהוא אותו ממד אינטואיטיבי- נבואי של 'ראיית האל'. אם אלוקים אינו בחו"ל אי אפשר "לראותו" שם. ואם הוא אך בארץ- הרי שרק בארץ אפשר להתנבא ו'לראותו' באופן בלתי אמצעי. ראייה זו שמשמעה מפגש בלתי אמצעי עם האלוהות – היא בו בזמן סתירה לראייתו הויזואלית- החושית. היא ההתנסות המיסטית, שאינה גדורה בשפה ובאמצעיה השונים. "מה דלא יכילת למנדע חילא דההיא ארעא דאיהו עמיק וסתים." בו בזמן מלמד אלוקים את אברהם- שאמונת היהדות שהוא הולך להיחשף בפניה- נעוצה בטבורה בארץ שהיא טבור העולם. כי הארץ היא המקור, ואמונת ישראל ביחס לאמונות אחרות היא אמונת מקור. במילים אחרות האמונות השונות, הנם דימויים מרוחקים ומנוכרים של המקור. דימויים שנרקמו בתודעה האנושית בשל הקושי התודעתי להכיל את האלוהות בטהרתה, אמונות שצרכים אגוצנטריים, ודחפים דימיוניים עיוותוה. ראשית הבריאה היא גם ראשית האמונה.

............................

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא דְּגִלּוּיָא קַדְמָאָה דְּאִתְגְּלֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֲלֵיהּ דְּאַבְרָהָם פָּתַח בְּלֶךְ לְךָ, דְּהָא עַד הָכָא לָא מַלִּיל עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מַאי טַעְמָא פָּתַח לֶךְ לְךָ. אֶלָּא הָא קָאֲמְרוּ דְּרָמַז בְּחוּשְׁבְּנִיהּ מְאָה דְּהָא לְמֵאָה שְׁנִין אִתְיְילִיד לֵיהּ בַּר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מָה הַטַּעַם שֶׁהַהִתְגַּלּוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִתְגַּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם פּוֹתַחַת בְּלֶךְ לְךְ, שֶׁהֲרֵי עַד כָּאן לֹא דִבֵּר עִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָה הַטַּעַם פָּתַח בְּלֶךְ לְךְ? אֶלָּא זֶה אָמְרוּ שֶׁרָמַז בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ מֵאָה, שֶׁהֲרֵי לְמֵאָה שָׁנִים נוֹלַד לוֹ בֵּן.

במהלך המתקדם של הפרשה חוזר רשב"י לדון באותן שאלות שלעיל, אלא שהפעם הוא מטה את כיוון התשובות לממד נוסף בבחירת אברהם, והוא עניין הזרע. אלוקים לא התגלה לאברהם עד עתה שכן לא היו לו ילדים. ההתגלות אם כן היא על דעת ועל תנאי שאברהם ילד בן לעת היותו בן מאה שנה. 'לך לך' – הוא מניין מאה. כאומר ה' לאברהם- בגיל מאה תלד או אז תקויים בחירתי בך. לידת הבן- היא זו שמזמינה את הברית ברית המילה.

אֲבָל תָּא חֲזֵי, כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַרְעָא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּאַבְרָהָם לָא הֲוָה דָּבִיק בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּדֵין כְּדְקָא חָזֵי, אָמַר לֵיהּ לֶךְ לְךָ, וְדָא רֶמֶז לְהַהוּא אֲתַר דְּבָעֵי לְאִתְקְרָבָא בַּהֲדֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִיהוּ דַּרְגָּא קַדְמָאָה לְאָעֳלָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּגִין כָּךְ לֶךְ לְךָ. בהַאי דַרְגָא לָא יָכִיל אַבְרָהָם לְאִתְאַחֲדָא בֵּיהּ עַד דְּיֵיעוּל לְאַרְעָא דְּתַמָּן יְקַבֵל לֵיהּ לְהַהוּא דַרְגָא,  אֲבָל בֹּא תִרְאֶה, כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָרֶץ, הַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל חָכְמָה. מִשּׁוּם שֶׁאַבְרָהָם לֹא הָיָה דָבוּק בַּקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא אָז כָּרָאוּי, אָמַר לוֹ לֶךְ לְךְ. וְזֶה רֶמֶז לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְקָרֵב עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִיא הַדַּרְגָּה הָרִאשׁוֹנָה לְהִכָּנֵס לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא, מִשּׁוּם כָּךְ לֶךְ לְךְ. וּבַדַּרְגָּה הַזּוֹ לֹא יָכוֹל אַבְרָהָם לְהֵאָחֵז בָּהּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לָאָרֶץ, שֶׁשָּׁם יְקַבֵּל אֶת הַדַּרְגָּה הַהִיא.

לשאלת לידת הבן וכריתת הברית, יש כמובן השפעה הן על נחילות הארץ והן על דרגת האמונה וההשגה. יש כאן סוד החכמה. חכמת הריבוד האלוקי הבנוי בתבנית עשר הספירות. ס' יסוד היא זו שמאחדת את התפארת של הוי'ה עם ס' מלכות שם אלוקים. כאמור, אי אפשר לנחול את הארץ כס' מלכות ללא חיבור ס' היסוד עמה. ס' היסוד, היא הברית. אברהם לא יכול לנחול את הארץ ואלוקים לא מתגלה אליו דרך ההתראות בארץ אם אברהם אינו כשיר ללידה. אם ברית היסוד אינו מתוקן לחיבור עם המלכות. גם ברית המילה כפי שכותב הזוהר בהמשך היא תנאי להשגה של האלוהות. לכן אלוקים פונה לאברהם בלשון "לך לך" כניב המציין לא רק את פעולת הבחירה אלא זה המסביר בשל מה ובזכות מה. והתשובה היא בשל הזרע והברית עמו. או בנוסח אחר לשם הדרגא הגבוהה בהשגת האלוקות שתבוא לאחר ביאת הארץ שתבוא לאחר ברית היסוד.

וכְּגַוְונָא דָא כְּתִיב, (שמואל ב ב) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיְיָ לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְיָ עֲלֵה וַיֹּאמֶר אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. וְכִי כֵּיוָן דְּמִית שָׁאוּל וּמַלְכוּתָא אִתְחֲזֵי לְדָוִד אַמַּאי לָא קַבִּיל מַלְכוּתָא מִיָּד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ כֵן כָּתוּב (שמואל ב ב) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרוֹנָה. וְכִי כֵּיוָן שֶׁמֵּת שָׁאוּל וְהַמַּלְכוּת רְאוּיָה לְדָוִד, לָמָּה לֹא קִבֵּל אֶת הַמַּלְכוּת מִיָּד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל?

דוגמא נוספת אנו למדים מדוד שהיה ראוי לקבל רשמית את המלוכה אחר מות שאול ואעפי"כ אלוקים סייג את תחילת מלכותו לחברון. מדוע דוד היה צריך להיות בחברון שבע שנים לפני היותו מלך על כל ישראל.

אֶלָּא כֹּלָּא רָזָא דְחָכְמְתָא אִיהוּ, בְּגִין דְּדָוִד לֵית לֵיהּ לְקַבְּלָא מַלְכוּתָא אֶלָּא עַד דְּיִתְחַבַּר בַּאֲבָהָן דְּאִנּוּן בְּחֶבְרוֹן וּכְדֵין בְּהוּ יְקַבֵּל מַלְכוּתָא. וְעַל דָּא אִתְעַכַּב תַּמָּן שְׁבַע שְׁנִין בְּגִין דִּיקַבֵּל מַלְכוּתָא כְּדְקָא יְאוּת וְכֹלָּא בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא וּבְגִין דִּיתַקֵּן מַלְכוּתֵיהּ. כְּגַוְונָא דָא אַבְרָהָם לָא עָאל בְּקִיּוּמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַד דְּעָאל לְאַרְעָא.אֶלָּא הַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל חָכְמָה, מִשּׁוּם שֶׁדָּוִד אֵין לוֹ לְקַבֵּל מַלְכוּת אֶלָּא עַד שֶׁיִּתְחַבֵּר עִם הָאָבוֹת שֶׁהֵם בְּחֶבְרוֹן, וְאָז יְקַבֵּל בָּהֶם מַלְכוּת. וְעַל כֵּן הִתְעַכֵּב שָׁם שֶׁבַע שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל מַלְכוּת כָּרָאוּי, וְהַכֹּל בְּסוֹד הַחָכְמָה וּכְדֵי שֶׁיְּתַקֵּן אֶת מַלְכוּתוֹ. כְּמוֹ כֵן אַבְרָהָם לֹא נִכְנַס לִבְרִיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁנִּכְנַס לָאָרֶץ.

התשובה  לשאלה הנ"ל היא כי דוד פועל לפי הסדר הקיים בעולם האלוהות. סדר שיש בו התניה להצלחתם של התהליכים :ובכן דוד בטרם בוא לירש את המלכות  צריך היה לתקן תחילה את ברית היסוד. הליכתו של דוד לחברון היא אמנם התקשרות באבות ואולם עיקר התיקון הוא באחיזתו במקום שבו ערך אברהם את הברית הראשונה, ברית המילה. התעכבותו שם שבע שנים מסבירה את הניסיון להסדיר את מערך האלוהות העליונה לפי סדר שבע הספירות התחתונות. סופן של אלה הוא בתיקון היסוד הראוי אל ספירת המלכות שהיא יצוג הן של מלכות דוד והן של הארץ כולה. לכן רק לאחר התיקון הזה הוזמן דוד למלוך על כל ישראל בכל ארץ ישראל. כדאי ליזכור כאן מה שהזוהר יביא מאוחר יותר שבשל חטא בת שבע –חטא הברית איבד דוד את מלכותו לתקופה מסוימת וזו נמסרה לאבשלום בנו.