1
סלט של שוויון, חירות , צדק, דמוקרטיה, פלורליזם, פוסט מודרניזם והשחתה מוסרית / ראובן הכהן אוריה
שפל גדול והשפלה מכאיבה עוברת הדמוקרטיה הישראלית נוכח השחתה מוסרית של מבחר קברניטיה . כיצד זה קורה ? כיצד זה עקרונות של שוויון, חירות צדק ודמוקרטיה מתדרדרים למחוזות עלובים שכאלה ?
כדאי לבאר זאת .
ובכן , עקרון מרכזי באתוס החברתי – אידיאולוגי של המאה העשרים הוא השוויון. השוויון מעמיד את כל בני האדם זה בפני זה כשווים . אמנם שונים הם בני אדם זה מזה בצורתם באופיים, בכישרונם , בחכמתם ובעושרם . ואולם, בחברה צודקת ושוויונית חובותיהם וזכויותיהם של בני אנוש זה כלפי זה אינם נגזרים מהשוני אלא הם תוצאת האנושי (צלם אל) המשותף לכל בני האדם .
מתפיסה זו משתלשלת עמדה אפשרית הרואה את מרכזיותו של הפרט ואת זכותו לחירות . הפרט הוא תכלית כל התארגנות חברתית ומדינית שכל תכליתם שירות הפרט והבטחת שוויונו , חירותו ושאר זכויותיו. במצב זה הפרט עומד מעל לאידיאולוגיות , אמיתות כלליות , וכללים לאומיים וחברתיים. מושגים כלליים אינם יותר מאשר הכללות הסכמיות בשפה . לעולם אין בכלל ובקבוצה יותר ממה שיש בסך כל הפרטים שבה. משום כך כל צורת חיים והתארגנות חברתית ומדינית נועדו להשגת חיים שוויוניים ולשימורם . שוויון זה יהיה התנאי ההכרחי למיקסום אושרו של היחיד.
מאותו שורש עולות התביעות ל"מימוש עצמי ", לאוטונומיה, ולפעילות מתוך חירות. שכן, אף הן תוצרים של ראיית היחיד כיחידה אטומית סגורה בתוך עצמה החפה מכל זיקה ממשית לאורגן קיבוצי.
שוויון זה כפי שהוא מתפרש בתרבות הליברלית טומן בחובו למצער גם שיווין בין אמונות וערכים.
מתוך השקפה זו וכהמשך לה צמח הפלורליזם : שהיא גישה המעניקה לגיטימציה לפרטים בחברה ולחברות להגדרה זהותית ותרבותית מבלי שתינתן עדיפות כלשהי להגדרה אחת על פני חברתה . אדרבא, היא נובעת מהעדר יכולת להכריע בסדרי היררכיה ועדיפות .
לשם הבהירות יש לציין כי אין מדובר כאן בסבלנות כלפי עמדה שמטעמים שונים אנו מאפשרים אותה אלא, באפשור עמדה מתוך אי היכולת לצדק עמדת אמת במונחים אוניברסאליים מחייבים.
לאמתו של דבר אין כאן הימנעות וסילוק מתוך ניטרליות , ענווה והכרה בחלקיותה של עמדתי. סובלנות אמיתית נכונה למי שהוא בעל עמדה וטענה לאמת כלשהי . או אז הוא מגלה סבלנות כלפי עמדה אחרת מתחרה ומאיימת. . הפלורליסט אינו מאויים ע"י העמדה כלפיה הוא מגלה את סובלנותו. הפלורליסט מגלה "סובלנות" מכיוון שאין הוא מתייחס לעמדה ש"ממולו" כעמדה טוטאלית מחייבת.
ראשית , הוא מחיל על עמדה זו את תפיסתו האידאולוגית בדבר "ריבוי אמיתות" שהינה למעשה רלטיביזם ורק אחר כך הוא פתוח כלפיה . פתיחות זו היא בד"כ בתנאי שבעל העמדה שממולו מאמץ את אותה גישה פלורליסטית ומחזיר את אותו יחס יחסי.
. אלא אם כן הוא מוכן אף לסבול את מי שמאיים על הדמוקרטיה ועל העמדה הפלורליסטית שלו ומאפשר לו לממש את עמדתו.
הפלורליזם הפוסט מודרני הוא עמדה כוללת שאינה מעמידה עצמה להפרכה וממילא אינה פתוחה . ההנחה הפוסט מודרנית כי כל תרבות ועמדה היא תוצר הקשרי, סביבתי וזמני מציגה עצמה כהנחה אובייקטיבית אף שגם היא נכללת בהגדרה שלה עצמה . ומשום כך אין באמירה זו כוח מחייב כלפי כל עמדה שהיא .
השוויון הנובע מחוסר יכולת להכריע מי צודק ושאינו מאפשר לטעון מאומה הפך בעצמו לדוגמה מחייבת שאינה ניתנת להפרכה .
הגישה האומרת ש"אין אמת מוחלטת" הפכה להיות לאמת המוחלטת של הפוסט מודרניזם. יתירה מכך יש בה זיוף ואונאה שכן עמדה זו מציגה עצמה כאובייקטיבית וכניטרלית . עדיפה כנות בעל העמדה החותר לעצב את המציאות בדמותו על פני עמדת המיתמם המאפשר ריבוי ניטרלי תוך עריצות מוסווית של הגישה הניטרלית והאובייקטיבית לכאורה .
עריצות זו היא פיתחו של חוד המחט לאלימות הצומחת לאולם מלא במסגרת המפלט ב"דת הדמוקרטית" . מכאן המעבר מעמדת השוויון הפלורליסטי אל האלימות .
העדר קריטריון אובייקטיבי אחד לטוב משותף מוצא את הצלתו במנגנון הדמוקרטי לשם הסדרת יחסי הכוח בחברה הפלורליסטית . ואולם דא עקא, בזמן שכל ההתכוונות והמאוויים נתונים להגדרות ולחוקים לשם השלטת הדמוקרטיה תוך זניחת הטיפוח של האישיות הערכית מוסרית, הרי היא פרוצה להשתלטות של כוחות אינטרסנטיים : בעלי הון , בעלי זרוע , ובעלי כוח פוליטי ושלטוני. מינה וביה, הדרישה לעמדה פלורליסטית היא דרישה לאדישות ערכית ומוסרית.
"לתודעה הדמוקרטית" השלכות עמוקות על השיח החינוכי ועל האופן שבו הפרט תופס עצמו בתוך קבוצת היחס והשייכות שלו ועל תפקודיו הנורמטיביים בה .
עלייתה של ה"תודעה הדמוקרטית" המשתלבת במגמות השינוי בעולם המערבי בכלל ובישראלי בפרט, תורם במתכונתו הנוכחית, לכרסום הערכי- מוסרי ואף הדתי של החברה הישראלית כמו גם ללכידות ולסולידאריות שלה. מכאן הדרך לחברה אלימה היא אמנם נפתלת אבל בטוחה.
בלמי שיח הזכויות בתודעה הדמוקרטית –הליברלית נתמכים בחוק האזרחי. שיח החובות נדחק ועימו מושגי אחריות והתחייבות . בעקבותיהם מתמוססים ערכי אלטרואיזם וסולידאריות חברתית. הזולת הופך בו ל"אחר" שרק סובלנות פלורליסטית מאפשרת את קיומו מבלי שתביא לפגישה עימו "פנים בפנים" .
האינדיבידואליסט העסוק בגזרתו הפרטית חדל להרגיש מחויבות כלפי חברי קהילתו . ה'דמוקרטיה' מפוררת את אגודת החוליות של חברי הקהילה . רגשות היחס והשייכות שקשרו לפנים את הפרט לקהילתו נמוגים ותחתם עולה ניכור הפרט נטול החובה והאחריות .
ואולם דא עקא שהניסיון להתבצר בזכויות פרט – כנגד הזולת וכנגד החברה והמדינה הוא מהלך הסובל מסתירה עצמית.
כבר אמר פארסונס טלקוט – שזכויותיו של הצד האחד הם חובותיו של הצד האחר , ואם כן "מערכת חברתית, אנוכית ושלימה של זכויות וחובות תהיה חשופה למתח מתמיד שבו כל אחד מן הצדדים דואג ועושה למען זכויותיו יותר משהוא דואג ועושה למען זכויות זולתו"[1]. כך נוצרות תנועות רבות למען זכויות האזרח ולא למען חובות האזרח , שעה שזכות אישית אין לה קיום בלי חובות בין אישיות. מושגי הזכות והחובה תלויים זה בזה.
"הזכות" ו"החובה" הם מושגים חברתיים במהותם . שכן יש להם משמעות רק במסגרת קהילה בה מתקיימת הרגשת מחויבות. תביעת זכויות מצד הפרט מניחה מטבעה הכרה של השתייכות קהילתית המחייבת מוסרית וערכית את האחרים לכבד את הזכויות. בחברה שכזו אמורים מושגי ה"טוב המשותף " למלא אחר רגש החובה ואין הם נבנים על תועלתנות אגוצנטרית .
אולם, בחברה בה ה "סולידריות" נשענת על קשרי גומלין אוניברסליים הרי היא מרוקנת מתכנים רגשיים, ממוקדי הזדהות ומערכים פרטיקולריים החיוניים לשם המוטיבציה הערכית והמוסרית. סופו של דבר זוהי תועלתנות המונעת מדחף אגוצנטרי למימוש עצמי כשזו עצמה תלויה במיקסום אושרו ועושרו של היחיד. בתפיסה שכזו העזרה לזולת היא בעייתית במהותה שכן אין היא נבנית על היענות מתוך טוב , חמלה וחסד. מערכת ההגבלים בנויה בעיקרה על הימנעות מנזק לשם שמירה על הצדק ועל" זכויות הפרט", משום כך הרי היא דקיקה ושברירית.
המנגנון הדמוקרטי-בירוקרטי "השווה לכל" לא יעמוד כנגד פרצי כוחות חזקים ואינטרסנטיים. ההיפרדות התרבותית והיחסיות המוסרית-הערכית רובצים לפתחה של דמוקרטיה כזו לעקרה מפעולה ולשסעה לגזרים שיביאו להתפוררותה. וכך תחת אחווה ולכידות יעלה ניכור שיביא עימו אלימות .
יתירה מכך ,"חיבור פורמלי" הבנוי מתלות גומלין שיוויונית בחברה אגו-צנטרית, תועלתנית ומשיגנית עלול להגדיל תחושות ניכור בין הקבוצות הלא- שוות: בין העשירים לעניים , בין התומכים לנתמכים , בין "מרכז" ל"פריפריה", ובכך להנציח את הפערים והאי שיוויון ולעודד אלימות .[2]
עוד. שיח הזכויות הדמוקרטי נישא ושגור בפיהם של אליטות חילוניות – פלורליסטיות שלומי אמוני הליברליזם המערבי, שהנן מיעוט בקרבה אוכלוסיה הטרוגניות במדינת ישראל. מרביתן של אוכלוסיות הטרוגנניות אלה יהדותן (כלומר ערכי הטוב שלה) קודמת לאזרחותן [3], אורחות חייהן ואמונותיהן ניזונות מתרבות דתית – מסורתית וחלקן הגדול אף בהשפעה מזרחית- איסלמית. ניסיון של מיעוט בחברה (הגם שרואה עצמו כנאור, "הגמון" וקובע. [4]) להשליט שיח ותרבות שאינו הולם ומותאם לתפיסות הטוב של הרוב (קרי: שיח מוציא) לא רק שאינו תורם לסולידריות וליציבות (בשל העדפת ה"טוב" והצדק ה"אוניברסליים" (הדמוקרטיה) ודחיקת הטוב הפרטיקולרי -היהודי –ציוני) אלא אף מוסיף להגדלת הפערים והשסעים בה. ברם, העיקר לענייננו שניסיון זה פוגע במערכת הסדירויות והערכים שמתוכם מונעים קבוצות האוכלוסייה השונות לעשייה נורמטיבית ראויה , קרי: לחברה מיטיבה ולא לחברה אלימה .
כך שהתקדשות ה"דמוקרטיה" והדגשת "שיח הזכויות" ללא מסד מוסרי ערכי המותאם לתפיסות הטוב של אזרחיה , עלול להיות בעוכריה של זו.
הנה המנגנון הדמוקרטי כשהוא נתון בידי הרציונאליות האינדיבידואליסטית – מאיים לא רק על ערכיה של החברה ועל זכותה להגדרת עצמה ותרבותה אלא גם על האושיות החברתיות שנבנו ברגיל על המוסר. באופן פרדוכסלי דווקא "תודעת דת דמוקרטית " תוביל להשתתת מערכות היחסים בחברה על חוקים הטרונומיים הנכפים על הבריות ומועדים לעקיפה ופריצה בידי כוחות אינטרסנטיים ותחרותיים . יתירה מכך היא תנוצל בידי כוחות לא דמוקרטיים שיעשו שימוש במנגנוני הדמוקרטיה לשם חיסולה. ה"נרטיב הדמוקרטי" יוצר את האשליה כאילו עקרון הצדק הליברלי די לו בניהול ענייניהם של בני-אדם," ולא היא .
במקרה הישראלי די להיזכר בפרשיות רבות הקשורות באישי השלטון הדמוקרטי הנגועים בשחיתויות ובסטיות נורמטיביות ובתנועות החותרות תחת הדמוקרטיה היהודית.
לשם שמירה על הדמוקרטיה ולשם יציבותה מן הכרח שיהיה האדם מוסרי וערכי. החברה לא תוכל להתקיים באורח דמוקרטי אם כל אזרח לא יקבל על עצמו התחייבויות מוסריות. התחייבות מוסרית אינה באה כתוצאה מהסדרה פרוצדורלית של יחסי הכוח בחברה . התחייבות מוסרית צומחת באופן אותנטי מה"טוב" המשותף לחברת האחריות .
יש להשיב את ערך ה"טוב" לחיינו כערך העליון המכונן את חיינו האזרחיים ואת חיינו כיהודיים במדינת ישראל . הטוב שלא כמו השוויון אינו ערך בעל תהודה צורנית-פורמלית. ואין נגזרים ממנו אך עקרונות של צדק ומוסר מניעתי כגון :" אל תעשה לחברך מה ששנאוי עליך " אדרבא ,יש בו ב"טוב" עומק רגשי ומוטיבציוני הבונה אישיות מוסרית ונגזרים ממנו עקרונות מוסר של היענות , אחריות ונתינה, מוסר של חסד וחמלה . ה"טוב" הוא שלנו, ממקורותינו, הוא רווי, הוא טעון , הוא ה"מפצץ הגדול" של המוסר. הוא התנאי ההכרחי לחברה טובה ולחיים טובים.
העובדה שאין בידנו פרוצדורת הכרעה אינה אומרת שאין אמת ואין בה כדי לנטרל את טענתנו לאמת ולטוב. כל ההתכוונות השיפוטית שלנו כלפי המציאות מעידה על הטוב כתנאי לחיי משמעות .
מופרכותה של הטענה הפוסט מודרנית וחשיפתה כעמדה אימפריאליסטית עריצה מאפשרת לנו "לקפוץ " מעל הגל המשתק הזה ולאחוז ב"טוב" המובחן מרע – אם חפצי חיים טובים אנחנו. עלינו לחתור בסבלנות ובסובלנות , במאמץ סיזיפי אינסופי לגילויו של טוב זה תוך מאבק עליו ועל העולם בו אנו רוצים לחיות גם אם אין בינינו הסכמה מלאה באשר לאופיו ולטיבו. אין לאבד שפת מוסר שלימה בשל בעיית העדר פרוצדורת הכרעה בשטחים אפורים, במקרי גבול ובהתנגשות בין חברות ובין תרבויות .
יש להכיר באלימות לגווניה השונים כבעיה מוסרית ולא רק כבעיה אנטי דמוקרטית . עלינו לתור אחר דרכים להעצמת הזהות המוסרית במקום לנבור אך בדרכים בהיוויורסטיים להתמודדות עם תופעת האלימות וההשחתה הנורמטיבית.
עלינו להיאבק נואשות בהגדלת הטוב המשותף באמצעות שפות אלטרנטיביות שאינן כה מעקרות בשל אופיין הביקורתי . אל לנו להותיר את שפת המוסר אך תחת עינה האימפריאליסטית של השפה הרציונאליסטית-הביקורתית שנתגלגלה לפלורליזם הפוסט מודרני. עלינו לפנות מקום לשיח הצומח ממקורות הטוב. שיח מוסרי זה יהיה לנשמה בגופה של הדמוקרטיה היהודית, הטובה והשוויונית .
[2] . רולס הציע את תיקונו בקובעו כי שיוויון הזדמנויות המבטיח ' נקודת זינוק שווה ' , מצדיק בכל זאת תוצאות
סופיות בלתי שוות., בשל השוני בין בני אדם. הזכייה של ה"מוצלחים" מותנית בשיפור מצב המפסידים ." כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו למשל במיסוי פרוגרסיבי.. ואולם אף רולס לא נמלט מהשיעבוד הפסיכולוגי המנכר של החלשים כלפי החזקים המובילים והשולטים באידיאל אחד של מימוש עצמי הישגי וחומרי.
[4] ראה מקרה אהרון ברק והאקטיביזם השיפוטי שלו אשר לדעת רבים וטובים ( כמו נשיא ביהמש"פ העליון לשעבר ופרופ' רות גביזון בספרה "מדינה יהודית ודמוקרטית" אינו מוביל לחיזוק יסודות הדמוקרטיה הישראלית בשל המירקם היחודי והעדין שלה ואף בשל המקרה המיוחד של מדינת ישראל כמדינת היהודים אשר רוב אזרחיה יהדותם קודמת לאזרחותם הישראלית דמוקרטית.( וראה עוד הערה 68)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה